מספרים עלינו

שלומי

איך מתארים מפגש עם 'גלים'?

אפשר לדבר על היופי של הים.

אפשר לדבר על התעתועים שבו. על החוזק. על האפשרות שניתנת לנו כבני אדם לעמוד באתגר של ללמוד אותו, לזרום איתו. אי אפשר לכופף אותו. צריך לדעת לזרום איתו, לנהל איתו סיפור אהבה

ולקבל ממנו הכל פי כמה וכמה יותר בחזרה.

הים הוא אהבה שיש לה התחלה .מכאן אפשר רק להתפתח.

ואנחנו? בני, למד לשחות. הציעו לנו ללכת ללמוד גלישה ב'גלים'. וכאן התחיל סיפור אהבה.

הרומן עדיין בחיתוליו, אך הסערה, ההתרגשות וכל הכרוך בזה גורמים לי לרצות לשתף אתכם.

זה מתחיל בשיחת טלפון מחייכת, קשובה כי ענבר הייתה שם לענות, להקשיב ולהיענות לבקשות

מיוחדות ולכל השאלות שאפשר להעלות על הדעת.

המקום קטן. האווירה ענקית. ברגע שמגיעים, מרגישים את הקסם המהלך עליך, האנרגיות

החיוביות עוטפות אותך. מכירים את בני הנוער הנפלאים המבלים במקום. זה הבית השני שלהם.

רואים. ומייד מרגישים שהגעת הביתה.

זה ממשיך בשידוך עם דני המדריך. החיוך הנצחי. מצב הרוח המרומם. ילד של 'לימודי הים התיכון'

(כך קראו לזה פעם). אל תתנו למראה הזה להטעות אתכם. טוב הלב ישנו והרבה, אך יש הקפדה על בטיחות, ודרישות הגורמות לגולש הצעיר להתרומם לגבהים שלא ידע שהם שם.

הכל בשפה נהירה וברורה גם לילד בן שמונה, שבו בעצם מדובר.

הכל באווירה ידידותית.  בהרגשת חופש. בתחושה ש'גם אתה יכול'.

התוצאה? ילד שעבר זמנים קשים, וכבר שכח איך מחייכים, מרגיש שהוא הולך על עננים.

בימים הראשונים, הילד חייך כל הזמן, אפילו בשנתו. בדקתי. תאמינו לי.

פתאום יש מרץ להמון דברים שמזמן לא עשינו, הי! אפילו כיף לסדר את החדר!

המתח בבית ירד. קולות הצחוק שוב נשמעים ובתדירות הולכת וגדלה.

'מתי השיעור שלי עם דני?' 'אני רוצה להמשיך ללמוד לגלוש' – אלה בערך נושאי השיחה היחידים המתנהלים , כי מדברים על מה שחשוב באמת.

גם המדוזות המפחידות, כאלה שנפגשו עם בני בפעם הראשונה, גרמו לו להרגיש גיבור שיכול להם.

כן, גם כאן לדני חלק נכבד ביותר להרגשת הביטחון, אם כי הפחד עדיין מנסה לשמור על כבודו הוא

ענבר, תודה על השידוך המוצלח.

זוהי רק ההתחלה של הסיפור. קשה להאמין שבקושי עבר חודש מהפעם הראשונה.

עוצמת החוויה, הגלים שהיא משאירה אחריה משמחים כל כך שאני מרגישה צורך לשתף אותך.

תאמין לי שעל הדרך שיתפנו עוד רבים וטובים. נקווה שיגיעו.

תודה.

אופירה

הנה משהו מהלב שפשוט יוצא החוצה:

כותרת: קאו-בוי עם סנפירים

פגשתי את רוני באקראי. ישבתי על החוף עם א., בני האוטיסט. ראינו דמות בוגרת, מעין קאו-בוי עם סנפירים, גופו צרוב מן השמש, שיערו קשור בזנב-סוס וחיוך צחור על פניו. רוני.

הוא העלה ילד חסר-בטחון על הגלשן. הילד, לאחר כמה נסיונות-נפל, הצליח לעמוד ולשוט עם הגלשן אל החוף. מחאנו לו כפיים.

רוני שלט ביד רמה בשיעור. הבטנו בו מהופנטים. היה לי ברור שאני רוצה שרוני ילמד גם את בני.

ללמד ילד הלוקה באוטיזם כיצד לגלוש על גלים זו לא משימה קלה. דרושים עצבי-ברזל, המון אסרטיביות ויכולת לתקשר עם מי שיש לו עולם פנימי משלו ורמת קשב וריכוז נמוכה.

הקאו-בוי דהר אל האתגר בצהלה. למרות המשימה המפרכת להציב כל הזמן גבולות, למרות התקשורת שלא תמיד מוצלחת – רוני הצליח להעלות חיוכים על פניו של בני. בשיעור האחרון בני כבר עלה על הגלשן ושט אל החוף, כמו כל הילדים ה"רגילים",כמו הילד ההוא שראינו ביום ההוא שבו הכל התחיל..

הבן שלי משוגע על אסף אמדורסקי. במיוחד על השיר שלו מהאלבום החדש המספר על "הגולשים הצעירים, צורחים לשמיים". אמיל הוא עכשיו גולש צעיר שצורח לשמים. כשרוני לצידו – הכל נפתח לפתע, הכל נראה אפשרי.

.

אני יושבת על החוף, מביטה בבני שט על המים, עם קמטים של גלים עליהם, השמש עוד רגע שוקעת, והוא צועק משמחה. רגש מוזר תוקף אותי ברגעים אלה. קוראים לזה אושר, כמדומני.

חני

Loading...